'ויקרב אהרון אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו'

אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו, וכן שאלו לחכמה חוטא מה עונשו, וכולם השיבו מיתה, שנאמר 'הנפש החוטאת היא תמות', ורק מפני רחמי ה', יביא החוטא קרבן, ויתכפר לו.

ועיקר מעשה הקרבן, היא המחשבה של המקריב אותה, שחושב שהיה אמור להיעשות בו את כל מעשה הקרבן, להזבח, ולהישרף, ועצם התבוננות במחשבה זו היא לו לכפרה.

וכן עשה כאן אהרון הכהן, שהקריב את עצמו, והכין עצמו לזביחה, על מעשה העגל, ועשה שחיטה לעגל החטאת אשר לו, רק לצד רחמי ה'.

ומקשה רבינו האור החיים הקדוש, על ענין הבאת הקרבן לחוטא, הרי ידוע שנשבע ה' להעמיד העולם וברואיו במשפט, ואמרו רבותינו 'כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן, יוותרו מעיו'. ואם כן, אם משפט החוטא הוא מוות, כמו שאמרו החכמה והנבואה, כיצד מביא החוטא קרבן, ונפטר מהעונש ומתכפר לו חטאו???

ומבאר רבינו הקדוש, כי כשאדם חוטא, אין בחינתו בחינת אדם, אלא בחינת בהמה, וכמו שאמרו רבותינו 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', ונעשה 'בהמה', וכשחוזר בתשובה, חוזרת לו דרגת ובחינת ה'אדם' שהייתה לו קודם שחטא. ולפי זה לא ראוי שהאדם יביא את עצמו כקרבן לכפרתו, כי צריך להביא משהו כמו בחינתו בזמן החטא, לכן מביא בהמה לכפרה, כי בזמן החטא האדם היה בדרגת בהמה.

וזהו מה שאמר הפסוק 'אדם ובהמה תושיע ה", שחלק הבהמי שיש באדם, בהצטרפותו עם האדם שהוא בחינה גדולה יותר, ומעלה אותו מדרגת 'בהמה' למדרגת ה'אדם', זו הישועה לאדם, כי ממנה ניצל ממוות על קו המשפט, וזהו שכתוב, 'משפטיך תהום רבה'.

נמצאנו למדים, כמה רחום וחנון ה', ארך אפים ורב חסד לברואיו.

[אור החיים שמיני פרק ט פסוק ח]